מורד חלקי חילוף בע"מ ואח' נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ

פסק דין

התביעה שבפני הוגשה על ידי התובעים כנגד הנתבע בגין סך של 433,081 ₪ עוד בשנת 1999.

ביום 7/4/2002 ניתנה החלטה על ידי כב' השופטת, סגנית הנשיאה, י. שבח (כתוארה דאז), וזאת במסגרת בקשה לסילוק כתב התביעה על הסף מפאת התיישנות, ונקבע כי "א. לשאלת התיישנות הטענות הנוגעות לתוכניות החיסכון - מסך ההתיישנות יורד על תוכניות חיסכון מספר 13-36; ב. לשאלת התיישנות עילת הריביות לתקופה של 1.7.1992 עד 25.10.92 – אני מקבלת את הטענה לפיה חלה התיישנות לגבי התקופה האמורה לעיל".

בעקבות ההחלטה הנ"ל הוגשה הודעת ערעור מטעם התובעים וכן הודעת ערעור שכנגד מטעם הנתבע, ובהסכמת הצדדים נקבע כי ההליכים בתיק יעוכבו עד למתן פסק דין בערעורים הנ"ל.

ביום 8/1/07 ניתן פסק דין בהמלצת הרכב הערעור ובעקבות הסכמת הצדדים שלפיו הערעור והערעור שכנגד יידחו ללא צו להוצאות, ובהמשך לכך התקיימו מספר דיונים במשך כמה שנים בפני שופטים אחרים מבית משפט זה, וזאת עד שהתיק נקבע בפני הח"מ לצורך ניהול שני דיוני הוכחות במהלך שנת 2009.

התובעת 1 ( להלן: "החברה") הינה חברה פרטית העוסקת ביבוא ושיווק חלקי חילוף לרכב. התובע 2 (להלן: "התובע") הוא מנהל החברה ובעל המניות בה. התובעים ניהלו חלק מחשבונות הבנק שלהם אצל הנתבע, הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ, בסניף פתח תקווה.

התביעה הוגשה ביום 25/10/99 בגין שני ראשי נזק עיקריים: האחד, התניית שירות בשירות, בטענה כי הנתבע דרש מהתובעים לרכוש תוכניות חיסכון כתנאי להמשך מתן אשראי בחשבון; והשני, גביית ריביות חריגות ותוספות סיכון, תוך התעלמות מהבטוחות אשר היו שוות ערך למסגרת האשראי. כמו-כן נטען בכתב התביעה כי "הובטח לתובעים כי יקבלו מן הבנק אשראי מלא בגובה הביטחונות שיש לבנק כנגד האשראי". בכתב התביעה המקורי נטען כי נגרם לתובעים נזק בגובה של 930,000 ₪, אך בסופו של דבר הועמדה התביעה על סך של 433,081 ₪ בעקבות ההחלטה מיום 7/4/02 הנ"ל. כתב התביעה המקורי אף התייחס ל- 41 תוכניות חיסכון, אולם כאמור לעיל, נקבע בהחלטה מיום 7/4/02 כי התביעה לגבי תוכניות חיסכון מספר 13-36 התיישנה.

בכתב ההגנה נטען, בין השאר, כי התובע בירר שיעורי ריבית בבנקים אחרים, ידע היטב את צרכי חשבונו וכל פעולה שביצע בחשבון הייתה ביוזמתו ועל דעתו. הנתבע טען כי מעולם לא הופעל כל לחץ כלכלי על התובעים, מעולם לא הותנה מתן אשראי בפתיחת תוכניות חיסכון ומעולם לא אולצו או נכפו התובעים לפתוח תוכניות חיסכון. עוד נטען כי קיים הגיון כלכלי בפתיחת תוכניות חיסכון כאשר ריביות אשר משולמות בחשבון החברה מדווחות כהוצאה מוכרת למס הכנסה, ואילו הריבית המשתלמת בתוכניות החיסכון פטורה ממס. כן נטען כי אם היו לתובעים טענות כלשהן כנגד הבנק, יכלו היה לעזוב את הבנק ולעבוד עם בנק אחר, כפי שאכן עשו בפועל בשלב מאוחר יותר. ספציפית לגבי מסגרות האשראי נטען כי מעולם לא הוסכם עם התובעים כי המסגרת שלהם תהיה פונקציה של הבטוחות, כאשר אין כל קורלציה בין פתיחת תוכניות החיסכון לבין מתן ההלוואות בחשבון.

התובע הגיש תצהיר בתמיכה לתביעה ובו הצהיר, בין השאר, כי בכל פעם שהחברה עמדה על ניצול מלא של האשראי, והתובע ביקש ממנהל הסניף אשראי נוסף על מנת לשחרר סחורה מיובאת, "תמיד נאמר באותה נשימה ובאותו משפט כי: "אין כל בעיה אבל יש תוכנית חיסכון טובה מאוד", ואז הבין התובע שאין לו כל ברירה אלא לפתוח תוכנית חיסכון חדשה על מנת להגדיל את מסגרת האשראי ולשחרר את הסחורה. כן הוצהר כי התובע היה במצוקה ולא הייתה לו כל ברירה אלא לפתוח תוכנית חיסכון חדשה.

התובע הצהיר כי לאחר הגשת התביעה המקורית כנגד הבנק בשנת 1989 הוא נקרא למשרדו של מר הנרי מזרחי שהיה אז סמנכ"ל הבנק, ולאחר שקיבל הסבר מהתובע אמר מר מזרחי כי "הוא מבטיח לסדר את הכל אבל הוא לא יכול לעשות כלום כשיש אקדח טעון על השולחן, היינו התביעה שהגשתי". בעקבות זאת ובהסתמך על מילת הכבוד של מר מזרחי ביטל התובע את התביעה הנ"ל, אך ההבטחה לא קוימה. התובע ממשיך ומתאר "שלוש שנות גיהינום" כאשר נאמר להם שיחזירו שיקים אם לא יביאו בטחונות, כאשר היו בטחונות בשפע.

התובע הוסיף והצהיר כי אכן סבר שהוא לקוח בעייתי עד שהגיע מר שי אגוזין בסוף שנת 1992 אשר הבהיר לו כי לא כך היה המצב, ובעזרתו הצליח לעבור לבנק הפועלים לאחר שהכינו בקשה מסודרת עם מאזן ומסמכים.

בנוסף לכך הצהיר התובע כי באמצעות חברת נצרים ניהול ויישום בע"מ ורו"ח חרפק, נערכה בדיקה מחודשת של שווי הריביות אשר שולמו בגין פתיחה ומימוש של תוכניות החיסכון, והתובע מפנה לעניין זה לחוות הדעת אשר צורפה לתצהירו.

מר שי אגוזין הגיש תצהיר בתמיכה לתביעה שלפיו החל ממחצית שנת 1993 הוא משמש כיועץ כלכלי של החברה ומטפל באופן אישי בנושאים הבנקאיים והכלכליים הקשורים בתכנון העסקי. עוד הצהיר כי ניהל את חשבונה של החברה בבנק לאומי עד לסוף שנת 1992, ועל כן הכיר את התובעים ואת מצבם הכספי היטב. מר אגוזין מתייחס בתצהירו למבנה האשראים של התובעים ולהרכב הביטחונות, ומגיע למסקנה שהיקף הביטחונות היה גדול מהיקף האשראים. בהקשר זה הוצהר כי נערך תחשיב שממנו עלה כי היה על הנתבע להעניק לתובעים מסגרת אשראי גדולה יותר, אולם הנתבע סירב ואף התנהג בתובע "כבשבוי מלחמה". לבסוף הצהיר מר אגוזין כי רק בזכותו עברו התובעים לבנק אחר, ובכך נחסכו מאות אלפי ₪ והוענקו לתובעים תנאי אשראי טובים יותר.

מר איציק לנדאו הגיש תצהיר עדות ראשית מטעם הנתבע ובו הצהיר, בין השאר, כי על פי בירור שערך במחלקת משאבי אנוש הוא ניהל את הסניף המדובר מיום 8/4/90 ועד ליום 3/11/96 ועל פי מסמכי התביעה נפתחו בהיותו מנהל הסניף תוכניות החיסכון אשר מספרם 1, 2, 5, 7 ו-8 כפי שסומנו בחוות הדעת מטעם התובעים. לדבריו של לנדאו, בתצהירו של התובע ישנה טענה כללית של התנית שירות בשירות, מבלי לטעון להתניה ספציפית, וקשה להתמודד עם טענות בעלמא. יחד עם זאת הצהיר מר לנדאו כי מעולם לא דרש מהתובעים או מכל לקוח אחר להפקיד כסף בתוכנית חיסכון כתנאי לקבלת אשראי, ומעולם לא דרש מהתובעים או מכל לקוח אחר לרכוש תוכנית חיסכון כתנאי למתן אשראי. כמו-כן הצהיר כי מעולם לא הפעיל לחץ כלשהו על התובעים ולא אילץ אותם לפתוח תוכניות חיסכון. מתצהירו של מר לנדאו עולה כי אכן העמיד אשראי בכפוף לבטוחות לשביעות רצונו של הבנק, כאשר החברה הייתה רשאית להעמיד לנתבע בטוחה בצורה של תוכנית חיסכון, וכאשר הכל נעשה מרצונם החופשי של התובעים ולפי בקשתם. לבסוף הוצהר כי התובעים מעולם לא סווגו כ"לקוח מועדף" ומר לנדאו דאג שהאשראים שניתנו לחברה לא יהיו בחוסר.

מר רון שמולביץ, אשר שימש מנהל הסניף החל מ- 18/2/87 ועד 15/4/89 הגיש תצהיר שלפיו תוכניות החיסכון אשר סומנו בחוות הדעת במספרים 9 ו- 10 נפתחו בתקופה שבה שימש מנהל הסניף. מר שמולביץ חזר על הצהרות ברוח הצהרותיו של מר לנדאו כנ"ל.

מר אבי סלמה (יהודאי) הגיש תצהיר מטעם הנתבע שבו הצהיר כי הוא מנהל סניף יצחק שדה של הנתבע שאליו מוזג סניף טברסקי. מר סלמה הצהיר כי חשבון הבנק של החברה נסגר ביום 12/9/97, כאשר דפי החשבון שהצליח לשחזר צורפו לתצהירו וסומנו כנספח א'. בהתייחס לחשבונות התובע, הוצהר כי היו שני חשבונות אשר נסגרו ביום 10/11/96 וצורפו דפי חשבון אשר סומנו נספחים ב' ו-ג'. בהתייחס למסמכים עצמם הוצהר כי על פי כתב התביעה המקורי, התביעה הוגשה בגין חשבונות אשר נפתחו לפני למעלה מ- 20 שנה, כאשר הבנק אינו שומר מסמכים מעבר ל- 7 שנים. כן הוצהר כי עיון בנספחים א-ב מעלה כי אין כל אינדיקציה לכך שתוכניות החיסכון מומנו מאשראי שהעמיד הבנק לחברה. מר סלמה הוסיף והצהיר כי מר הנרי מזרחי לקה בשבץ, ועל כן לא ניתן היה לזמנו כעד מטעם הבנק. עוד הוצהר כי כעולה מנספח ה' לתצהירו (תשובותיו של התובע על השאלון), התובעים אכן קיבלו דפי חשבון בנק שוטפים. לעניין הבטוחות הוצהר כי הבנק מעולם לא נשען על 100% בטוחות אלא על בטוחות בשיעור מופחת ביחס לאשראים שניתנו. מר סלמה הצהיר כי ממסמכים שצורפו לתצהירו של מר שי אגוזין עולה כי תוכניות החיסכון לא היו הבטוחה היחידה ו/או העיקרית של הבנק. כן הוצהר כי האחריות על ניהול החשבון מוטלת על הלקוח, וכי הפעילות בחשבון מבוצעת על פי התנאים שלפיהם סכמו הצדדים.

בהמשך הוגש תצהיר עדות ראשית נוסף מטעם הנתבע, תצהירו של מר ג'ורג' רייס.

התובע נחקר על תצהירו בחקירה נגדית, לאחריו נחקרו מר שי אגוזין ורו"ח יורם חרפק. מטעם הנתבע נחקרו מר רון שמולביץ, מר איציק לנדאו, מר אבי סלמה (יהודאי) ומר ג'ורג' רייס אשר הוזמן לחקירה במועד מאוחר יותר. לאחר מכן הוגשו סיכומים מטעם הצדדים בכתב.

בפתח סיכומי התובעים נטען כי כפי שעלה מהעדויות ומהראיות שהוצגו, אין ספק שתוכניות החיסכון בחשבון הפרטי היו משועבדות לחשבון העסקי, ואין ספק שכל תוכניות החיסכון הועברו מיידית לחשבון העסקי עוד בטרם עברו 30 ימים כאשר היה הסכם קיזוז וזכות עיכבון לבנק על כל אותן תוכניות חיסכון. כן נטען כי עדותו של התובע הייתה אמינה, וזאת אל מול עדויות סותרות מטעם הנתבע, כאשר אכן התברר כי תוכניות החיסכון מומנו מהאובליגו של החברה, ודי בכך כדי להעביר את נטל ההוכחה על כתפי הנתבע. כן נטען כי נמצאו ראיות טובות מבין המעט שהיו בידי הנתבע אשר מוכיחות את טענות התובעים.

ב"כ התובעים טען בסיכומיו כי העדר זיכרון עדי הנתבע בהתייחס לפעולות שנעשו בחשבונות תמוה, והוכח מעל לכל ספק כי אותן תוכניות חיסכון שימשו כולן כביטחון לאובליגו בחשבון העסקי שכן כולן שועבדו לעסק. בסעיף 2.11 נטען כי היקף התוכניות והסכומים שבהם, מאות אלפי ₪, מצביעים על כך שהם שימשו לצרכי החשבון העסקי, אולם מעבר לכך אין פירוט בסיכומי התובעים לעניין זה. בסעיף 2.16 נטען כי מעבר לתוכניות החיסכון לא היו בטחונות מיוחדים, ומכאן שאין אלא להסיק כי תוכניות החיסכון שימשו בטוחה ישירה לכל האשראי שהועמד ללקוח.